טכנולוגיה אנושית

מי שעוקב אחרי הבלוגים הטכנולוגיים ומדורי הטכנולוגיה בשבועות האחרונים, שומע כל הזמן על הענן, מחשוב בענן, cloud computing. יצא לי לקרוא כל מני הסברים למושג הזה, חלקם לחלוטין מפספסים את הנקודה, ומכיוון שזה אחד הטרנדים הכי חמים היום, אני רוצה לנסות את כוחי.

קדימה, תסבירי

כל מי שראה אי פעם תרשים של רשת, או מערכת ממוחשבת, מכיר את ציור הענן המייצג את האינטרנט. בניגוד לרשת של מחשבים (כמו במשרד למשל), שבה המחשבים מחוברים זה לזה, או למחשב מרכזי (שרת) - באינטרנט לא מעניין אותנו לאיזה מחשבים או שרתים אנחנו מחוברים. לא מענין אותנו עד כמה מורכבת הרשת או התקשורת או כח העיבוד של המחשבים בה; לא מעניין אותנו אם אתר מסויים נמצא ע”ג שרת א’ או שרת ב’;  לא מעניין אותנו אם הוא ביפן, בניו יורק או בפתח תקווה; מבחינתנו אנחנו ניגשים לכתובת באינטרנט - בענן - ומקבלים תוכן או שירות. אם כך, כשאומרים “מחשוב בענן” בעצם מתכוונים “מחשוב אינטרנט”.

אנחנו מכירים מחשוב אינטרנט כבר שנים. היה לכם חשבון בהוטמייל לפני עשר שנים? בבקשה. מחשוב בענן בעצם מדבר על זה שתוכנות, יישומים ומידע שלכם, נמצאים כולם בענן, במקום להיות מותקנים או מאוחסנים אצלכם על המחשב.

מושג נוסף שיש להזכיר בהקשר הזה הוא SaaS - Software as a Service.  תוכנה כשירות משמעותה שאין לי צורך להתקין תוכנה כדי לעשות בה שימוש. אני רק צריכה להתחבר אליה באמצעות מכשיר קצה כלשהו (מחשב, טלפון נייד וכו’ ) ואוכל לעשות בה שימוש. שימו לב שהמושג הזה רלוונטי לא רק בהקשר של מחשוב בענן, אלא גם בהקשר לעוד כמה תפישות מחשוב.

מחשוב בענן בעצם כולל שתי שכבות:

האחת היא תוכנה כשירות, וכוללת בתוכה את כל היישומים שאנחנו עושים בהם שימוש באינטרנט. כל היישומים מבוססי הרשת שאנחנו מכירים, החל מדואר רשת, המשך ב-google docs וכלה בתוכנות ניהול פרוייקטים אונליין בתשלום, הם SaaS.

השכבה השניה היא שירותי מחשוב, והיא יותר תשתיתית. אמזון היתה מהחלוצים, כשהקימה שירותי מחשוב אינטרנטיים כגון שירות אחסון לנתונים - במקום להשתמש ב-database ע”ג השרת של האתר, או שירות של כח מחשוב - במקום להשתמש בשרת עם מעבד חזק במיוחד אפשר לשכור כח עיבוד אצל אמזון. ישנם אתרי אינטרנט רבים שמשתמשים בשירותי המחשוב האינטרנטיים של אמזון, וזו צורה של מחשוב בענן גם אם עבור מי שגולש בסוף באתר לא נראה שיש הבדל בין כל אתר אחר.

יתרונות וחסרונות

עבור הגולש הפרטי, יתרונות המחשוב בענן הם רבים:

• הוא יכול לוותר על שטחי אחסון גדולים במחשב שלו, לרכוש מחשב עם כח עיבוד יותר חלש ולהסתמך על כך שכל האחסון או כח העיבוד שלו יזדקק, ינתנו לו ע”י שירותי הרשת שלו.
• הוא יכול לגשת למידע או להשתמש בתוכנות מכל מקום ואינו מוגבל לשימוש במחשב שלו דווקא - או במחשב בכלל. הסתמכות על מחשוב בענן מאפשרת שימוש במכשירים ניידים שונים כמו טלפון, או מחשבי רשת קטנים וזולים יותר.
• קל הרבה יותר לשתף את המידע עם גולשים אחרים, היות והענן נגיש לכולם.

כל מה שצריך זה מכשיר קצה, וחיבור לרשת. והנה מתחילים החסרונות:

•  התלות בתקשורת היא מוחלטת. ברגע שאין תקשורת, אי אפשר לעשות כלום, ואין כל גישה למידע.
• הביצועים יהיו במקרה הטוב זהים לביצועים במחשב האישי, ובמקרה הרע הרבה הרבה יותר גרועים, בעיקר בגלל התלות בתעבורת הפס הרחב שזמינה באותו הזמן.
• התלות בשירות היא מוחלטת. אם תוכנת הרשת, או שירות המחשוב שבו הגולש משתמש, אינם זמינים, הוא מנוטרל. אין לו גם אפשרות לקחת את המידע ולהשתמש בו במחשב אחר או שירות אחר.
• המידע לא בשליטת הגולש, על כל המשתמע מכך. כמובן שכל נותני השירותים מצהירים היום בתנאי השירות שלהם, שהמידע הוא קניונו של המשתמש, שהוא מוגן לגמרי ושהם אינם נוגעים בו, אבל באיזשהו מקום זה קצת לא נוח לעבוד ולאחסן את כל המידע במקום שנמצא רק במרחק של תקלה קטנה מפני חשיפה מוחלטת. יש גם מי שיגיד שזו פשוט קונספירציה שיווקית.

ולארגון שלי, זה טוב?

עבור ארגונים זה מתחיל להיות יותר מסובך. עבור ארגונים קטנים עד בינוניים, מחשוב בענן הוא פתרון לא רע בכלל. הוא נותן תשובה מצויינת לעבודה מבוזרת, למשל בחברה קטנה שיש לה שני סניפים. אפשר להקטין משמעותית את הוצאות המחשוב ולמקד אותן בתשתיות חומרה ותקשורת, כשרוב צרכי התוכנה שלה נענים ע”י שירותים באינטרנט.

כמובן שאותם חסרונות שמניתי קודם רלוונטיים גם במקרה של ארגונים, ועבור ארגונים גדולים הבעיות מחמירות. אפשר למנות מספר בעיות עיקריות:

נקודה חשובה אחת היא הקריטיות גבוהה הנדרשת לזמינות השירותים. ארגון ממוחשב לא יכול להרשות לעצמו לא להיות מסוגל לגשת למידע, או לא להיות מסוגל להפעיל את המערכות שלו. לכן, אחד הנושאים שעליהם ספקים גדולים שמים דגש היום בהקשר של מחשוב בענן עבור ארגונים, הוא הזמינות של השירות, הבטחת ביצועים ואמנת שירות ברמה גבוהה.

כמובן שהאמינות הזו תלויה גם במחוייבות מוחלטת של הספק. כאשר אמזון הסירה השבוע את תווית ה-beta מהשירות שלה, המשמעות היתה שהיא מצפה מהארגונים הגדולים להגיע אליה. שירות עם תווית beta משמעותו בין היתר אחריות מופחתת, וסיכון גבוה ללקוחות.

סוגיה חשובה נוספת קשורה באבטחת מידע וסודיות מסחרית או אחרת. ארגונים רבים אינם ממהרים לבחור בשירותי מחשוב בענן, כל עוד לא ברורה הארכיטקטורה של השירותים האלו, ומידת הביטחון שהם מסוגלים לספק ולהבטיח ללקוחות שלהם.

בשורה התחתונה

cloud computing הוא תחום שעובר בימים אלו משלב ה-buzzword למשהו יותר יציב ורלוונטי. אני חושבת שעבור ארגונים המפתחים אתרים או שירותים באינטרנט, השימוש בתשתיות כאלו הוא בהחלט אלטרנטיבה רלוונטית שיש לבדוק אותה. באשר לארגונים או גולשים פרטיים, המעוניינים להשתמש בשירותי מחשוב אינטרנטיים, או בתוכנות רשת, כדאי לשקול טוב את היתרונות והחסרונות, כדי להגיע להחלטה האם זה סוג הפתרון שמתאים לכם.

(בפוסט הזה יש כמה סרטונים - קוראי google reader מוזמנים להכנס לבלוג כדי לצפות).

מייקל ווש, פרופסור לאנתרופולוגיה, שאחראי בין היתר לסרט הבא, פרסם וידאו הכולל הרצאה בנושא “היכרות אנתרופולוגית עם you tube”. (דרך Sociological Images)

ווש סוקר את ההיסטוריה של יוטיוב, דרך גיבורי התרבות לרגע, השערוריות, והאינטראקציה הקהילתית והבין-אישית שנוצרת באתר. הסרט משובץ בפנינים מקסימות של יצירתיות ולכן הוא מהנה גם מעבר לתפיסה האנתרופולוגית המעניינת שהוא מציג.

גם אני!

חלק גדול מהתופעות שהסרט מתאר, מתחילות בניצוץ של מקוריות או יצירתיות, ונענות בפרץ של רימיקסים או חיקויים של המקור, שלעיתים אפילו עולים על המקור. סוג של השראה מקוונת. דוגמא נחמדה שאני אוהבת לתת לסוג הזה של אינטראקציה, מתחילה בסרטון הבא, של בחור עקשן מאוד בשם נח, שצילם את עצמו יום יום, במשך שש שנים, ואז ערך סרטון מכל הצילומים האלו.

בין כל סרטוני התגובה, מצאתי שנים חמודים במיוחד. הראשון מראה הריון ב-20 שניות

בשני בן מצלם תמונה של עצמו כל יום - טייק-אוף חינני על נח, ובאותה הזדמנות גם על עוד כמה להיטי רשת.

לחלל הריק

ווש מדבר בין היתר על מה שהוא קורה “קריסת ההֶקשר”.  מי שמצלם את עצמו מדבר ומפרסם את הסרטון ביו-טיוב, למעשה עושה זאת בחלל הריק. הוא אינו רואה את האנשים שאליהם הוא מדבר, הוא אינו יודע מי יצפה בו, מתי ובאיזה הקשר. הוא אינו יודע איזו תגובה הוא יעורר ואינו יכול לשלוט בכיוון שאליו יתפתח (או לא יתפתח) הסרטון שהוא העלה.

לדעתי מה שהוא מתאר נכון, עד לגבול מסויים - עד שנוצרת הקהילה. כשאנחנו כותבים בפורום אנחנו בדרך כלל מכירים לפחות חלק מהכותבים הקבועים, אנחנו מכירים את הדינמיקה של  הקהילה שבה אנחנו משתתפים, וכך אנחנו יכולים לצפות לתגובות מסוג מסויים. כללי הנטיקט בעבר תמיד המליצו לצפות מעט בקהילה שאליה מצטרפים, לקרוא מבלי לכתוב, כדי לדעת מה מקובל ולהכיר את המשתתפים. אבל ברשת של ימינו, שבנויה בצורה של חלקיקים המתקשרים זה לזה בצורות רבות ושונות, קשה לזהות את הקהילה.

אם אני אפרסם היום סרטון ביוטיוב, באמת אין לי דרך לדעת מי יצפה בו וכיצד הוא יתפרש. אולם אם אפתח וידאו בלוג ואפרסם סרטון אחר סרטון, עם הזמן עשויה להתפתח קהילה קטנה של קוראים קבועים ומגיבים קבועים. ממש כמו בבלוג “רגיל” - גם בלוג הוא מבודד ונטול הקשר במידה מסויימת, עד שהוא משתלב בתוך קהילת בלוגים, ומפתח את קהל הקוראים והמגיבים היוצרים עבורו את ההקשר.

עם זאת, נכון מאוד שהעידן הנוכחי הוא עידן ה”פוסט קהילות”. הרבה יותר קשה להשתלב ולהכיר קהילות ברשת חברתית, בבלוגים או באתרי מידה חברתית אחרים. זה מורכב יותר ולוקח הרבה יותר זמן.  הגיע הזמן לכתוב מחדש את הנטיקט, ולהוסיף מפת דרכים.

הפוסט הזה נולד בעקבות דיון עם ידידי רן לירון, מעצב ממשק משתמש בכיר במטריקס[1].  רן שלח לי לינק לתוכנת עריכה בשם Sumo paint, תוכנה פשוטה שמאפשרת יצירה ועריכה של קבצים גרפיים, ושאל אותי האם אני אסווג יישום כזה, כיישום של web 2.0.

זו שאלה לא פשוטה, וראשית עלינו לענות כמובן על השאלה מה זה web 2.0. אני אתחיל בכך שאסייג (ובטח לא בפעם האחרונה) שלמרות שהביטוי הזה נולד כמונח שיווקי, אני חושבת שאפשר להשתמש בו ככותרת שמאגדת בתוכה כמה תפיסות שהתפתחו באינטרנט החל משנת 2003 לערך, וכשהן משולבות ביחד יוצרות את הרשת שאנחנו מכירים היום.

יותר מכך, למרות שהדיבורים על web 3.0 נשמעים כבר כמה שנים[2], אני חושבת שאין באמת דרך לחזות  מה תהיה ה-web הבאה, וכמו web 2.0 אפשר יהיה לזהות אותה רק בדיעבד.

העקרונות של web 2.0

יש הרבה מאוד הגדרות למונח הזה. אני מעדיפה את החלוקה לחמישה עקרונות מרכזיים:

1. הגולש במרכז - הגולש הוא זה שמניע את התהליך. הוא יוצר ומפרסם תוכן, הוא מגיב ומדרג, הוא מקשר, הוא בוחר בשירות או במוצר וכך מניע תהליכים ומגמות. לאתר אין משמעות לבדו, ללא הגולשים. בלוגים הם כמובן הדגומא הטובה ביותר.

2. העצמה ע”י הקהילה - לגולש לבד יש השפעה, אולם לקהילה של גולשים יש השפעה גדלה בהרבה. קהילה יוצרת אינטראקציה. קהילה יוצרת דינמיקה. אותו בלוג שהזכרנו בסעיף הראשון, הוא מקום מאוד בודד ללא תגובות של גולשים אחרים. בלי קהילה, פליקר הוא אתר לאחסון תמונות. עם קהילה, פליקר הוא אתר לשיתוף תמונות, וזה ההבדל העיקרי. תחת העיקרון הזה, אפשר לדון בכמה עקרונות נוספים. אפקט הרשת, חוכמת ההמונים, וגלוקליזציה - לא אכנס אליהם בפירוט כרגע.

3. טשטוש הגבולות - עקרון שהוא גם טכנולוגי וגם פונקציונאלי. הרשת הוא פלטפורמה אחת, לא עוד אתרים המתפקדים כאיים בודדים וסגורים, אלא רשת של אתרים המשתפים בניהם תכנים, יישומים ומידע. החל מסינדיקציה של תכנים באמצעות RSS, המשך ב-mashups, שהם שילוב של מידע ו/או שירותים ממספר אתרים, לצורך שיפור של שירות אחר, או יצירת שירות חדש לגמרי , וכלה בשירותים המשמשים כבסיס לתפקוד של אתרים ושירותים אחרים, כמו שירותי האחסון של אמאזון, או שירותי הרשת החברתית של גוגל[3].

4. נגישות גבוהה - לא, לא הנגישות הזו.  נגישות גבוהה מתבטאת בכך שניתן להשתמש או להתחבר ברשת בלי מגבלות (טוב, בסדר, עם פחות מגבלות). גישה בפס רחב מאפשרת פרסום וצפייה בתכני וידאו. גישה באמצעות מכשירים ניידים משחררת מהמגבלות של זמן ומקום וכך שימוש באפליקציות מבוססות רשת במקום תוכנות דסקטופ.

5. קל ופשוט - השימושיות שולטת בכיפה. העיצוב הוא נקי וברור, ואפשר לעשות כל דבר ב-3 צעדים קלים. גם תהליך הפיתוח הוא מהיר ו”קל” (במובן light). האתרים הנשארים ב-beta תמידית יכולים להרשות לעצמם להעלות גירסה בכל כמה ימים או אפילו בכל כמה שעות.

אז זה נחשב web 2.0 או לא?

לא כל אתר או שירות ברשת נופל תחת כל העקרונות האלו. יש כמובן אתרים שמככבים בכל הפרמטרים, למשל youtube: מבוסס תוכן גולשים, עם קהילה פעילה שמדרגת ומבקרת את התכנים. כל סרטון באתר ניתן להטמיע ולהפעיל מתוך אתרים אחרים. באמצעות פס רחב ניתן לצפות בסרטים, כולל סרטים ב-high definition. אפשר אפילו לערוך סרטים אונליין באמצעות יישום שמספק האתר. ולבסוף, האתר פשוט לתפעול, בעל ממשק משתמש ברור ועקבי. דוז פואה!

אבל אתרים רבים אחרים אינם כל כך מובהקים. הם מיישמים רק חלק מהעקרונות האלו, או מיישמים אותם בצורה חלקית בלבד. האם אתר שמיישם רק חלק מהעקרונות עדיין נחשב web 2.0? אפשר להתווכח האם שירות שנופל רק תחת קריטריון אחד יכול להיחשב כווב 2.0 או לא. או לחילופין, האם מתוך רשימת הקריטריונים האלו, יש קריטריונים ש”נחשבים יותר” מאחרים ואם הם לא מתקיימים, זה לא ווב 2.0. האם יש עקרונות או עקרון מוביל שמבלי שניישם אותם, נאבד את כל הוובשתיימיות? לדעתי התשובה היא לא.

אחד מהעקרונות המרכזיים שפירטתי קודם מדבר על טשטוש הגבולות. אם ניקח את העיקרון הזה ונמשיך איתו עוד קצת, נראה שהוובשתיים אינו שימוש באתר כזה או אחר, אלא סוג של חווית שימוש כוללת. כשאני יוצרת מסמכים בגוגל דוקס ועורכת תמונות בסומו, מאחסנת את התוצרים בפייסבוק ומשתפת אותם שם עם חברות שלי, זה לא משנה אם חלק יחיד של הפאזל מסוגל לענות על כל הצרכים שלי, או אם הוא מקיף את כל העקרונות. בסופו של דבר, מה שמצטייר זו תמונה שלמה של ביטוי ושיתוף ברשת. לדעתי, מספיק שיישום או אתר מקיימים לפחות אחד מהעקרונות האלו, הם תורמים ל-web 2.0.

מה דעתכם?

---

* אזהרה, הפוסט נוטה להדרדר לפילוסופיה לקראת סופו.

[1] אתם מוזמנים לקרוא דברים שהוא כתב בנושא ממשק משתמש שימושי.

[2] וזה בילבול מוחלט, כי web 3.0 מתייחס לרשת סמנטית וזה משהו אחר לגמרי.

[3] טשטוש הגבולות אומר גם שכשהשירות של אמאזון נופל, הוא לא נופל לבד.